מה עושים עם אשמה

אשמה, יש לה איכות של חומצה. היא מאכלת רקמת חיים במגע איתה. יש אזורים במסע החיים שלנו שיש לנו סיכוי גבוה להיפגש בה, באשמה. הרבה אשמה. ביצות טובעניות של אשמה. אם היה תצלום אוויר של מסע החיים, סביר להניח שהיינו מזהים בו את אזורי הביצות הללו במקומות בחיים שבהם אנחנו נפגשים עם משהו שאיננו יכולים לשנות. למשל מוות. המשפט האלמותי של ויקטור פרנקל נותן את האזימוט על איך צולחים ונחלצים מ"אזורי הביצות" האלה בשלום: "כאשר איננו יכולים עוד לשנות את המצב, אנו מאותגרים לשנות את עצמנו". פרנקל מדבר על כך שנקיטת עמדה אל מול דבר שאיננו יכולים לשנותו מרפאה אותנו, משחררת אותנו מהכלא הפנימי הזה של אשמה. של חוסר אונים. של סליחה לעצמנו ולאחרים. איך זה נראה במציאות? למשל א, משתתפת באחת מקבוצות "סיפור דרך", שבעלה הצעיר נפטר מקורונה, נפגשה באשמה מייסרת על בחירות שלא עשתה שאולי יכלו להצילו. היא הביאה את הקושי שלה לקבוצה, ויחד ניסינו ללכת איתה במסע הבדיקה של הרגשות הקשים שעלו בה. אין מפתח אחד, כמו שאין מנעול אחד. אבל יש דרך שאפשר לצאת אליה בנוכחות אחרים מיטיבים, עדות לתהליך האישי, הרחבת הפרשנות למציאות, מתן לגיטימציה לכל קשת הרגשות שלנו וחיבור של כל אלה עם עשייה ממשית ובחירה בתוך המציאות. בקבוצה, אפשר היה לתת מקום לכך שאשמה היא חלק מ"משפחת הרגשות" הנורמאלית והטבעית שלנו. יש לה מקום בתוכנו, גם אם אינה נעימה, ושהיא משתנה יחד עם החיים. התאפשר להכיר ביכולת המוגבלת שלנו לראות את כל התמונה ברגע נתון של החלטה, ובעיקר - לראות שההחלטות שקיבלה א' הכילו הרבה מהאמונות שלה בחיים - אופטימיות, אמונה בכוחות הגוף והנפש, כוח האהבה... כל אותם דברים שהפכו את החיים שלה עם האיש שלה לכל כך טובים. העיבוד בקבוצה עזר להוביל את א' להחלטה להתנדב ולייצר בעולם ביטוי לערכים ששניהם האמינו בהם יחד, והיו חלק מיצירת החיים המשותפת שלהם. במפגש עם חוויות של "חיים מאותגרי-קושי" של אחרים, נוצרה אצלה תחושת נירמול וקבלה גם של המקומות הפצועים שלה, ושל החלקיות בשליטה במציאות, ובעיקר נוצקה משמעות חדשה מתוך הקושי והכאב. זה אחד הדברים שקורים בקבוצות שלנו -"סיפור דרך- קבוצות תמיכה טיפוליות לאלמנים ואלמנות". אביב ועדי