על חוויית ההשתתפות בקבוצה.
השבוע הגיעה לסיומה עוד קבוצה לבני 60 פלוס. אלה היו עשרה מפגשים עשירים, בהם ניתנה הזדמנות להיות במגע עם הכאב, הגעגוע, ההחמצה והאשמה, כמו גם עם החיים, האפשרויות, יכולת הבחירה ונקיטת העמדה אל מול המציאות שלא ניתן לשנותה (שילוב של המודל הדואלי לאובדן ושכול של Stroebe&Schut יחד עם משנתו העמוקה של ויקטור פרנקל - הלוגותרפיה). כמו בכל תהליך בקבוצה, אנו חשות שחל נס קטן. נס המאפשר למשתתפים לנוע, ולו במעט, מהמקום בו הגיעו. כזה המאפשר להם לשלוח יד ולצאת אל מחוץ לאבל. קורה הדבר הזה שאי אפשר לשים עליו את האצבע ויש לו איכות עדינה ודקה מחד ועוצמתית מאידך, המשנה את נקודת המבט על האובדן והיחסים שלו עם החיים.
במפגש הסיום הקשבנו כולנו ברוב קשב ובהתרגשות לחוויה האישית של כל משתתף ומשתתפת:
''בעשרת המפגשים רכשתי חברים לחיים איתם יכולתי להיות אותנטית''. ''הבנתי שאני לא היחידה במצבי- זו לא נחמה, אלא הכרה במצבי''. ''הבנתי שאין 'מתכון קסם' באבל, זו הבנה כואבת אך חשובה''. ''הבנתי שעלי לפרוץ דרכים חדשות''. ''התהליך נתן חומר למחשבה. זה נתן לי ,למשל, להבין את החברים ולהכיל את ההתרחקות שלהם''. ''כשהגעתי לקבוצה חשתי שאני כמעט טובע, נלחם להרים את הראש, לנשום. אני יוצא מכאן בהבנה שיחד עם האבל אפשר עדיין לחיות''. ''חשתי בקבוצה שאני בבית. בחוץ רוצים לשמוע אותי אומרת: 'אני מאחורי זה'. כאן יכולתי להיות אני''. ''חשתי כאן קבלה ללא תנאי. יצאו ממני דברים שלא היו יוצאים בשום מקום אחר''. ''חשנו את טוב ליבכן המנחות, הרגישות, החכמה והשלווה''.
את כל זאת שמענו במפגש הסיכום של קבוצת 'סיפור דרך'. קבוצה שהיא מסע מאתגר, מסקרן ומקרב.
Comentarios