"לא אלמן ישראל" (ירמיהו נ"א, ה')
אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה.
עד שהתאלמנתי בעצמי.
הרי יכלו לומר "לא יתום ישראל", "לא אב שכול ישראל", אבל הם החליטו שישראל יכול להיות הרבה דברים, רק חס וחלילה לא אלמן.
כבר אז, מזמן מזמן, הבינו משהו מאד עמוק על מה שמייחד את המציאות האנושית הזאת, אלמנוּת.
זה ביטוי לעידוד וחיזוק, הוא בא לומר: אל ייאוש, ישנם כוחות שעדיין לא השתמשנו בהם. זוהי הגירסה הלאומית ל"הכל בסדר, דואגים לנו".
אז אלמן\אלמנה הם כל מה שההיפך מזה?
חסרי אונים? עזובים ובודדים? חסרי ישע? אין מי שדואג להם? מיואשים?
היום, כל כך הרבה דברים השתנו מהימים ההם: גמישות התפקידים בין ההורים בבית, נשים עצמאיות, מפרנסות את עצמן, יכולות לבחור זוגיות חדשה (לא בכל המגזרים), גברים יותר מעורבים בגידול הילדים ובניהול הבית, ועוד ועוד...
ויחד עם זאת, החוויה של התאלמנות שולחת את האיש\אישה לארץ גזירה של בדידות קיצונית (גם אם יש להם משפחה וחברים מהאגדות), של שינוי בכל תחום בחיים, של צורך להגדיר כמעט הכל מחדש ובו זמנית לתפקד במלא הכוח כדי להחזיק את התא המשפחתי שלא יתפרק.
זה אולטרה-מרתון אכזרי ומתיש שמייצר אצל הרצים בו בעל כורחם כושר לב-ריאה ושרירים שלא ידעו כלל על קיומם.
הגילויים האלה, של היכולות הכבירות הטמונות בנו, מחזירים מארץ הגזירה לשביל שמוביל לארץ החיים.
"אני יודעת שבקצה של משבר
מתחיל מסלול המראה,
שבדידות מייצרת עומק,
שזמן הוא משכך-כאבים חזק מאד,
ושהרקמות שמהן בנויים החיים הן בעלות כושר התחדשות אדיר!
אבל אני גם יודעת שיש מחסומי אל חזור בחיים האלה,
שאחריהם הדרך נגמרת,
ומתחלה אחרת."
(עדי ליליאור, מתוך "עד שהמוות" בהוצאת משרד הביטחון, 2004)
Comentarios