top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תAdi Lelior

איך נראות מלכודות האֶבֶל

עודכן: 6 בינו׳ 2022

"אף אחד לא נולד יודע."

כך היתה אמי אומרת לי כשהייתי באה אליה עם המקומות הלא סגורים שלי.

זה משפט מנחם מאד. ההבנה שאנחנו מגיבים מתוך מה שלמדנו. מתוך מה שלימדו אותנו. וגם מתוך מה שאנחנו עדיין לא יודעים.

מה לימדו אותנו כילדים על אבדן? מה עוזר? מה עושים כשמאבדים משהו יקר?

חלק מתבניות החשיבה שלנו מודגמות בספרי הילדים. מספיק לקרא אותם מזווית חדשה ולהבין איך דבקו בנו התפיסות והגישות על אבדן ואבל.

לדוגמה, "מעשה בחמישה בלונים" מאת מרים רות:

"אנא אורי - אל תצטער! נביא לך בלון אחר." = התעצבות היא דבר מיותר ולא נכון. נחליף מיד את מה שאיבדנו בחדש.

"אל תצטער רוני–רון! זה סופו של כל בלון." = שוב המסר לא להרגיש, תשתמש בראש, בהגיון, ככה כולם גומרים.

וכך המסרים ממשיכים "אל תצטערי סיגלית! כך קרה גם לרון. זה סופו של כל בלון" (נחמת רבים...עוד הגיון).

רק בסוף הספר קורה הדבר המשמעותי של מעשה הפרידה: "שלום! שלום! בלון אדום! עמדו הילדים, נפנפו בידיים וקראו בקול לשמים..".

מאז שאנו קטנים, אנחנו מצווים לא להצטער, לחשוב בהגיון, להשתמש בכלים של הראש (אבל הראש הוא לא הכלי שנשבר, אלא הלב) ולהחליף מהר את מה שאיבדנו. אז מה הפלא שהתמודדות עם אבדן ודיכאון הפכו להיות אחת הבעיות הגדולות של החברה המערבית?

הלב השבור עומד בדום מתוח מול תכתיבי החברה, נכנס להקפאה עמוקה. ויום אחד, משהו מוציא אותו משם. וכמו בשר קפוא שמפשיר, הוא טרי כמו ביום הראשון.


105 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


Commenting has been turned off.
bottom of page