לא אוהבים לומר שלום

הלכתי לדבר עם בני נוער על פרידות. נושא לא כל כך פופולרי לשיחה, יש לומר..

כבר בדקות הראשונות, כאשר סיפרו על האסוציאציות שעולות בהם לנוכח המילה פרידה, הסתבר מה יושב בה. אמא שלי היתה קוראת לזה "קומפוט". ערבוביה של דברים סותרים, רגשות הפוכים, הכל מכל..

הם דברו על צער, הקלה, ציפייה, כלב שמת, עזיבה של קבוצת כדורגל, חברה שנטשה, בית במקום אחר, התחלה חדשה, סיום של משהו שלא התאים יותר, בדידות...

פרידה היא מהלך נפשי לא טריוויאלי. היא מחזיקה בתוכה הרבה זרמים תת קרקעיים של רגש, תפיסות על המציאות, היסטוריה של יחסים.

בדרך כלל אנשים לא אוהבים להיפרד. יחד עם זאת, החיים מזמנים לנו הרבה פרידות, שחלקן כרוכות באובדן. (הסטטיסטיקה מדברת על כך שאדם עשוי לחוות 40 אובדנים מסוגים שונים בחייו.) היכולת לשאת את הרגשות הנובעים מפרידה הם כישורי חיים חיוניים מאד לבניית מערכות יחסים אינטימיות וחברתיות.

דברנו על מה עוזר שם. מה עזר להם כשחוו פרידה. ממש איזה מילים עוזרות ואיזה נותנות תחושה של בדידות וניכור, תחושה שלא באמת מבינים אותי, שלא באמת מתעניינים בי. זה התחלק בגדול לשתי קבוצות עיקריות:

"מילים של ראש" שלא עזרו להם כמו :"הוא לא היה שווה אותך" (אבל בשבילי הוא היה הכי נפלא, אולי אני זאת שלא שווה?), "הזמן יעשה את שלו" (ומה אני עושה בתוך הזמן הזה בינתיים עם הלב השבור שלי?), "יהיה בסדר" (מניין לך? מה את נביאה?), "יש הרבה דגים בים" (עכשיו אני מבינה שיצאתי עם דג), "שלא תדע עוד צער" (הדרך היחידה שזה יכול לקרות זה אם אמות ברגע זה. זה מה שאתה מאחל לי?), "אני יודע מה אתה מרגיש" (אין לך מושג מה עובר עלי)..

ו"מילים של לב" שנתנו תחושת חיבור והקלה: "לא יכול לדמיין כמה כואב לך עכשיו" (פשוט לומר את האמת, בלי התיימרות לדעת), להיות אותנטיים, שתיקה – להיות נוכח בלי לדבר בהכרח, התעניינות – לשאול שאלות על מה שמרגישים עכשיו, לתת במה לספר את הסיפור, להיות יחד, לנגן, לשמוע מוזיקה יחד, ליצור, לכתוב...

לאט לאט נפתחה השיחה ואפשר היה להרגיש קירבה ונוכחות בחדר. הציניות התפוגגה והתחלפה בשיתוף והקשבה.

כל סיום אוצר בתוכו גם הזדמנות וגם קושי, כל פגישה טומנת בחובה פרידה, תקווה וחרטה, הישגים ואכזבות, אבדן ורווח.

יונה וולך כתבה:

גם הים נסוג

ויש לו אולי

רגש אשמה

כמו לי

פתאום

והכל חוף

ויש צדפים לאסוף

וחיות

וצריך לחזור

מהנסיגה

ולאסוף