אחרי אסון אפילו הגדול ביותר בכל אחד מאיתנו נותר אור קטן , חלש וחבוי. לא רואים אותו, לא מרגישים אותו (אנחנו גם דואגים להסתיר אותו...)
אבל כאשר כמה אנשים נפגשים ביחד קורה דבר מדהים - האורות הקטנים מתגברים , חוברים ביחד , מאירים את החדר , את הפנים של אנשים שלפני דקה היו עצובים וקודרים וגורמים לחיוך קטן, למבט עם תקווה וציפיה (טובה) לחויות שטרם חווית, לאהבות שטרם אהבת ולחיים שטרם חיית .
ככה אני הרגשתי בקבוצה הנהדרת הזו.

מה התהליך בקבוצה איפשר במסע האבל שלי?
- לשרוד אותו כשחשבתי שזה בלתי אפשרי.
- ללמוד לחיות איתו. לצידו. בתוכו.
- להתקדם. ממצב מאד סטטי וחסר תקוה, לסוג של דינמיות, חזרה לחיים.
אם הייתי ממליצה לאלמנים.ות על הקבוצה- מה הייתי אומר.ת?
- שבלעדיי הקבוצה, כל תהליך עיבוד האבל, היה לוקה מאד בחסר.
- שלקבוצה יש ערך עצום בתהליך הבנת האבל על סך הרכיבים שלו, ועל היכולת להתבונן בו ולהתקדם. להיעמד על הרגליים.. לחזור לחיים..
- שעצם הידיעה שיש מרחב בו עוד אנשים עוברים בו את אותם דברים, זה נורא חשוב..

הגעתי לקבוצת סיפור דרך שלי מיומה הראשון, בלי ציפיות אבל עם תקווה למצוא פרופורציות לעצב ולייאוש התהומיים שהרגשתי.
מהפגישה הראשונה הבנתי שהגעתי למקום הנכון, הבנתי שחברי הקבוצה כמו גם עם המנחות, אביב ועדי, מדברות את השפה שלי.
יכולתי להקשיב לדבריהם ולהבין בדיוק על מה הם מדברים, יכולתי להגיד את אשר על ליבי ולהיות בטוחה שיבינו אותי. גם אם הדברים קשים מאוד. גם אם אני לא מהאנשים הנוהגים לשתף, בטח לא בקבוצה.
כאן זה שונה. קבוצת הנשים והגברים הפכה להיות עוגן משמעותי בחיים שלי. מקום בטוח, אמיתי, כנה, פתוח ומחבק.
עדי ואביב הובילו בחכמה, ברוך, בהבנה ובאמפטיה אינסופית.
המסע המפרך של החיים לאחר אובדן בן הזוג אכן קיבל יותר פרופורציות. אנשי הקבוצה הפכו למנטורים שלי במסע הזה. הם חברים ושותפים לכל החיים.
על כל אלה אני אהיה אסירת תודה לתמיד.

מה התהליך בקבוצה איפשר במסע האבל שלי?
כשהצטרפתי לקבוצה חיפשתי סביבה חברתית שהאבל הפרטי שלי יהיה איזשהו מכנה משותף עם כולם ולכן יאפשר סביבה נוחה ובטוחה להעלות תחושות ורגשות שלא היה לי מקום אחר להעלותם, מלבד עם ביתי הצעירה, אבל גם מולה, האבל שלנו היה מתוך פוזיציות אובדן שונות, שלי כרעיה ושלה כבת.
בקבוצה נחשפתי לכך שעם כל המכנה המשותף של האבל, כל אחד מאיתנו היה לו מסע אחר ושונה בעיבוד האבל, חלק מכך נגזר מאישיות ואופי וחלק נגזר מנסיבות האובדן.
אני נוכחתי לדעת שהאובדן שלי נמשך הרבה שנים נוכח מחלתו הארוכה והקשה של חזקי, כשבמהלך השנים הללו נפרדתי בעל כורחי מכל מיני פעילויות והנאות אישיות וזוגיות שנמנעו ממני ומאיתנו מפאת המחלה ועקב כך פיתחתי לעצמי סוג של השלמה והתכוננות לא מודעת לאובדן הסופי.
אני חושבת שההשתתפות בקבוצה עזרה לי בתהליך ההשלמה שלי עם האובדן ובתהליך הפרידה מחזקי.
נוכחתי לדעת שגעגוע תמיד יהיה ויישאר, ויהיו לא מעט פעמים של התרפקות על הזכרון, אך הוא לא יהיה מלווה בהכרח בכאב, אלא יהיה מלווה בהשלמה.
אם הייתי ממליצה לאלמנים.ות על הקבוצה- מה הייתי אומר.ת?
שמדובר בקבוצה הטרוגנית שמורכבת מאנשים טובים ואינטיליגנטיים, שהקבוצה מייצרת מרחב חברתי מחבק ותומך בהנחייתן הרגישה של המנחות.