ה"אני מאמין" שלנו
"מה זה בכלל 'כלים לעיבוד של אֵבֶל'?" היא שואלת, "יש בכלל דבר כזה?". "מה לעזאזל עושים עם הכאב הנורא הזה בחזה שלא עוזב?"
התשובה לשאלה הזאת לא נשמעת כמו מתכון, או רשימת הוראות מדוייקת שמובילה לכתובת מדויקת במסע...
תהליך עיבוד והתאוששות מאבל הוא "טְרֶק" בארץ לא ידועה. הוא עובר בפסגות כאב וכעס, ולפעמים באגמי עצב. יש גאיות ירוקים של נחמה, של משמעות, ויש הפתעות ותובנות שרק הדרך יודעת לגלות.
"כלים של עיבוד אבל" זה להיות בתקשורת עם כאב, זה לייצר מיכל יותר גדול לשהות עם רגשות קשים, זה שינוי עמדה ביחס למה ש"אמור להיות". זאת נורמליזציה של הדבר הזה בלב שמרגיש כל כך חריג.
זה מתן משמעות ליצירת החיים הגדולה, זו התבוננות על עמדות שיש לי לגבי עצב ואובדן, זה להרשות לעצמי לעוף עם הדמיון למה שבא לי, זה להשלים שיש לא שלם, זה להסכים להיות ביחד במגע עם פגיעות, בדידות, אשמה, עצב...
זה למצוא מילים באֶלם, זה להחזיק גם את החלקים של הגוף חיים - כי נפש ורוח בלי גוף לא שורדים בעולם הזה, זה להסכים להתחבר לטקסטים, אמנות, מוזיקה שמכסים את הפצע המדמם בשכבת עור של קטיפה רכה, זה להסכים לא לדעת כל הזמן מה נכון ולהיות בסקרנות למשהו חדש שיכול להיות עבורי בעולם.
זה לא לחשוב שמישהו אחר יבוא וירכיב לי את הפאזל של החיים מחדש והכל ישב במקום. זה עלי להרכיב אותו - ודרכו לגלות את עצמי מחדש…
וזה גם להסכים להתאהב מחדש לפעמים, ולהסכים לתת מקום וחיים ליצירתיות שלי, למיניות שלי, זה לפעול בעולם כאילו הייתי מקדם המכירות של כל אלה בחיי.
זה מה שקורה בקבוצות שלנו: "סיפור דרך" - קבוצות תמיכה טיפוליות לאלמנים ואלמנות.
לפעמים זה כל כך מדהים לגלות כמה חיים יש בקבוצות שעסוקות במגע עם מוות.